רב צדוק הכהן קונטרס ספר הזכרונות – מצוה ראשונה מצות אמונת האלקות

תוכן הכללי של מצוות אנכי

לדעת הרמב”ם, (בספר המצוות מצות עשה א’, בריש הלכות יסודי התורה פרק א’ הלכה א’), הוא מצות עשה דאנכי וגו’. והוא להאמין שיש שם מצוי הממציא כל הנמצאים וכו’. ובסמ”ק (מצוות עשה מצוה א’) הוסיף שהוא המנהיג וכו’, והיא אמונת ההשגחה, וזה בכלל סיום הכתוב אשר הוצאתיך וגו’ (שמות כ’, ב’). וסמ”ג (מצוות עשה מצוה א’) הוסיף שנותן התורה הוא אשר הוציאנו וגו’, והיינו דאנכי רצה לומר המגיד לכם דברי התורה, ויכלול עם זה אמונת תורה מן השמים גם כן. והנה כל אלו אמונות עקריות, ולא יצוייר איש יהודי זולת זה, ולהיותן עיקר הכל לא מנו זה בעל הלכות גדולות והרמב”ן, באמרם שזה עיקר ולא מצוה פרטית, ועיין מה שאכתוב לקמן סימן ג’ שהוא מחלוקת תנאים חכמי הזוהר. ובאמת בלאו הכי אין שייך ציווי אאמונת העיקר, כי אם לא יאמין בעיקר מציאות השם או נתינת התורה, הלא לא ישמע לציווי. ואם ראוי למנות, הוא על אמונת ההשגחה, ושהוא המנהיג ונותן שכר ועונש, וכיוצא מפרטי עניני ההשגחה, וזה טעם אלקיך מנהיגך

שאלתו – מהו הצורך למצווה זו אנחנו מאמינים בני מאמינים!!! (והתשובה – להוציא מן הכח לפועל ויש דרגות בזה)

והנה מי שלא יעמיק בענין, יחשוב שמצוה זו אין צריך להזכירה, כי כל ישראל מאמינים בני מאמינים. אולם אף על פי שזה אמת בעצם האמונה בלב, עם כל זה בענין היציאה לפועל במעשה במה שנוגע לגוף, אנו רואים נגד זה. וכידוע גם כן מה שכתב בחובת הלבבות (ריש שער הבטחון) מתשובת המגוש לאותו פרוש, פעלך סותר את דברך…. ואף על פי שמצינו דוד המלך ע”ה אומר “שויתי ה’ לנגדי תמיד” (תהלים ט”ז, ח’), אין זו מדת כל אחד. וכבר כתב בסוף ספר מורה נבוכים (חלק ג’ פרק נ”א), כי להיות אדם עסוק בעניני עולם הזה ועם כל זה לא ישכח דביקותו בהשם יתברך הוא מדריגה גדולה מאוד, לא זכו אליה אלא האבות ומשה רבינו לבד. ואם נאמר שאין צריך בזה תמיד ממש, אם כן הדבר צריך גבול וגדר ונתת דבריך לשיעורין. ובמשמעות “תמיד” האמור בתהילים, אפשר לפי מה שאמרו בפרק שתי הלחם (מנחות צ”ט ע”ב) דפעם אחד שחרית ואחד ערבית קרינן ביה תמיד וקיים לא ימוש, הכי נמי קיים שויתי וגו’ תמיד על ידי השימה על לב בוקר וערב זה. ואם כן כבר רוב ישראל המכוונים על כל פנים בפסוק אחד מקריאת שמע, כבר קיימו זה וזהו לענין הקיום תמיד, אך בתורה לא נזכר כלל שיהיה זה תמיד, ולא כל ימי חייך, כדרך שנאמר ביציאת מצרים דמשמעותו לזכור בכל יום על כל פנים, וממלת כל ריבו גם הלילות (ברכות י”ב ע”ב), אבל בזה שכתוב סתם אולי נחשוב שדי בזכירה פעם אחת בחודש או בשנה או בכל ימי חייו:

דרגה א’ – שלא לכפור אף פעם, שלא להסתפק אף פעם, שלא לפרק עול אף פעם

והכלל בענינים הללו, הוא הזכרון התדירי בלב באמיתות הדברים הללו עד שיקבע אמיתותם נוכח עיניו, לא יזוזו ממנו רגע אחד….. אבל אף על פי שכל אחד מאמין זה אינו קבוע בלבו כן, ונשכח ממנו בעת החטא. וכבר בריש ספר החינוך (מצוה כ”ה) מנה מצות האמונה בה’ מן המצוות התמידיות שחיובן תמיד, ומיהו כוונתו הוא שאין לך רגע אחד שיוכל ליבטל מזה שלא להאמין בהשם יתברך חס ושלום, ולא על תמידות המחשבה באמונה. אך לענין להגיע לשלימות האמונה צריך תמידות ההתבוננות בזה ובירור אמיתותו אצלו, ובזה לא יהיה מקטני אמנה, שזה כלל התורה כולה שלימות האמונה. ועיין לקמן סוף סימן ג’….ובעל הלכות גדולות והרמב”ן שלא מנו מצות עשה דאנכי מפני שהיא עיקר כולל, מנו נגד זה אזהרת לא תעשה דהשמר לך פן תשכח את ה’ אלקיך. וביאר הרמב”ן (מצות לא תעשה מצוה א’) שענינו שלא לשכוח עיקר אלקות, לכפור או להסתפק בו….ומצאתי בפסיקתא זוטרתי (פרשת עקב) “השמר לך פן תשכח וגו'” זה הפורק עול מלכות שמים אוכל בלא תפילה ובלא ברכה. נראה שמפרש השכחה הוא על ידי פריקת עול, ואף על פי שברכת הנהנין ואיסור האכילה קודם התפילה אינן אלא איסורין דרבנן, (עיין ברכות י’ ע”ב), מכל מקום כיון שכבר הורגלו ישראל בהן העובר על זה הוא רק מצד פריקת עול מלכות שמים מעליו, ופריקת עול הוא אזהרת השכחה. ולפי זה הוא אזהרה תמידית שלא יהיה שום רגע בפריקת עול מלכות שמים מעליו. ודבר זה צריך זכירות גדול להיות תמיד על לבבו עול מלכות שמים, נוסף על קבלת העול בקריאת שמע שחרית וערבית

דרגה ב’ – כל פעם שחושב על זה הוא מקיים מצווה

ועוד יש בזה, שבכל עת שמתבונן בזה הרי קיים מצות עשה, ועל דרך שכתב בריש ספר יראים בשבח מצות היראה, לפי שיוכל לקיימה אלף פעמים ביום, עיין שם.

דרגה ג’ – לקבל מלכות שמים על עצמו פעמיים ביום לפחות

ובספר יראים (סימן י”א) פירש אזהרה זו, שלא ישכח אדם מלקבל עליו עול מלכות שמים ולקרוא קריאת שמע בכל יום. ולמאן דאמר קריאת שמע דרבנן (ברכות כ”א.) יפרש שיזכור אדם תמיד את בוראו ואת מצוותיו עד כאן. ודעתו דדי בקבלת העול בוקר וערב לבד, והוא הדין לענין תמיד דסיפא כך משמעו מסתמא, שיזכור בכל יום בוקר וערב או בזמן אחר ביום ובלילה ענין זה. ומי שקורא קריאת שמע ותפילה ולא כיוון כלום כי לבבו פונה לדברים אחרים, וכן כל היום כולו לא העלה זכרון השם יתברך אל לבו הרי זה עבר באזהרה זו לפי דבריו

דרגה ד’ – מעשיו תמיד מכוונים לאמונתו

ובשערי תשובה לרבינו יונה (שער ג’ סימן כ”ז) כתב שזה אזהרה לזכור את השם יתברך בכל עת. ומשמעות לשונו בכל עת ממש. וכמדומה דלא ניחא למרייהו דאמרת הכי להיות השוכח רגע אחד עובר בלאו, ונמצא האדם עובר רבוא ורבבות לאוין בכל יום כמו שנתבאר, כי לאו כל אדם זוכה להיות דבוק תמיד בהשם יתברך שלא ימוש מזכרונו לגמרי אף בעת עסקו בעניני עולם הזה וכיוצא. וסיים שם עוד וחייב האדם להשתדל לקנות לנפשו תמיד הנהגות המחוייבות מן הזכירה, כמוהיראה והצניעות וקישוט המחשבות ומעשים וכו’. ודברים הללו גם כן אין מבוארים יפה מה טוב חיוב זה לענין האזהרה, שאם הוא זוכר בהשם יתברך הרי קיים המצוה, ומנין לו להוסיף החיובים שאמר בכלל לשון אזהרה זו, ואם אינו זוכר העיקר מה בצע בהנהגות הטפלות אם אין נמשכים מהעיקר. והיראה היא מצות עשה בפני עצמה יתבאר לקמן. אבל היה לו לומר זה על דרך הנסיון והבירור, לדעת אשר בלבבו אם הוא זוכר באמת בהשם יתברך ולא שכחו, יוכל להבחין זה על ידי יציאת המעשים לפועל שבהם ניכר אם הם נמשכים מהזכירה, וכדרך שנתבאר למעלה לענין מצות אנכי שהפעולות מעידים על זה. והוא מה שסיים במקרא דהשמר וגו’ השני לבלתי שמור מצוותיו, רצה לומר שזהו מצד השכחה בהשם יתברך פורק עול מצוותיו מעליו, וזה מעיד על שכחתו בהשם יתברך, ואולי לכך נתכוין. ….ואף על פי שעיקר אזהרת השכחה לפי זה הוא על ההעלם מן הלב, מכל מקום לא דבר קטן הוא, וצריך שקידה גדולה על זכירת זה, עד שיוקבע הדבר בלבו ויהיו כל פעולותיו בלתי מכחישות זה וכאמור, ולדברי הכל חובת האדם להשתדל בזכירה זו בתמידות

דרגה ה’ דביקות התמידי במחשבתו בכל עת ובכל רגע מתבונן על ה’ לבדו

ואף שנאמר שיצא ידי חובת האזהרה בזכירת פעמיים ביום, הרי כיוצא בזה אמרו במצוות תלמוד תורה דבקריאת שמע שחרית וערבית קיים לא ימוש (כנ”ל), ומכל מקום צריך לעסוק גם כן תמיד. וכל שכן בזה שזה כל האדם, וכמו שכתב במורה נבוכים שם באורך איך ישים האדם כל מעייניו בענין (ההוא), והביא מאמר רבותינו ז”ל אל תפנו אל מדעתכם. [לפנינו מאמר זה (שבת קמ”ט.) ומלת אל סגולה, ומשמעו ענין אחר, עיין שם ברש”י]. וכבר נמצא באיזה חיבורים כתוב, שלא יתמיד האדם בעסק התורה גם כן כל כך שזה מפרידו מדביקותו בהשם יתברך, ודבריהם בזה הוא כדעתן של חסידים הראשונים שהיו עסוקין תשע שעות ביום בתפלות, ומתוך שחסידים הם תורתן מתברכת (ברכות ל”ב ע”ב), והא ודאי עיקר כל המצוות ועסק התורה בכללם הוא כדי להגיע לדביקות זה התמידי בהשם יתברך. וכך אמרו חכמים (ירושלמי חגיגה פרק א’ הלכה ז’, ופתיחתא דאיכה ב’) הלואי אותי עזבו ואת תורתי שמרו, המאור שבה מחזירם למוטב. הא למדת שעיקר מאור התורה הוא שמביא למוטב, דהיינו שלא לעזוב אותו יתברך. ומי שכבר זכה והגיע למדריגת הדביקות על ידי רוב השתדלותו בזה על ידי עסק התורה והמצוות, והגיע למעלת חסידים הראשונים, יוכל לנהוג כמוהם להרבות כל היום בעסק זה אף שממעטים על ידי זה בתורה. אולם מדת כל אחד השגת דביקותם בהשם יתברך אינו אלא בעסק התורה והמצוות, עם ההתבוננות לפני זה על ידי הברכה שלפניהם, לדעת כי השם יתברך הוא המצווה זה, ושכוונתו לקיים מצוותיו יתברך, ולכוונה זו לבד לומד ועושה כל מה שעושה. וכל זמן שהוא עסוק בלימודו ובקיום מצוותיו יתברך הרי איננו שוכחו כלל. וכמפורש גם כן בלשון האזהרה פן תשכח וגו’ לבלתי שמור וגו’, יש לדייק מזה הא השומר מצוותיו איננו שוכחו, ומחשבתו ניכרת מתוך מעשיו. ואף על פי שמחשבתו באותה שעה הוא בענין ההלכה שלומד או בענין מעשה מצוה שעושה, מאחר שזו ההלכה או המעשה הוא רצונו יתברך הרי רצונו יתברך הוא עצמותו, כי אצלו כביכול כולא חד, והרי מחשב בעצמותו ודבק בו יתברך. וכל זמן שהאדם איננו נקי עדיין מהסתת היצר הרע לתאוות גופניות וחמדות עולם הזה, הא ודאי אי אפשר לו להשיג דביקות אחר תמידי, זולת על ידי עסק התורה שהיא תבלין ליצר הרע (קדושין ל’ ע”ב), אבל אחר שנזדכך גופו על ידי השתדלותו בעסק התורה והמצוות, אחר זה ראוי לו להתבונן בדביקות השם יתברך במחשבה. והוא מה שאמרו במדרש משלי (פרשה י’) דשואלין לאדם אחר שעסק בתורה ומצוות אם צפה במרכבה, וכסא כבודו איך הוא עומד, ובזוהר האריכו בכמה מקומות מזה. ואף זה מכלל עסק התורה הוא על האמת, כי אי אפשר לדביקות המחשבה בו יתברך זולת בדרך החכמה וההשגה שהוא מהנסתרות שבתורתינו הקדושה.וכמו שכתב במורה נבוכים שם שמי שיחשוב בה’ וירבה לזכרו מבלי חכמה, אבל הוא נמשך אחר קצת דמיון לבד, או נמשך אחר אמונה שמסרה לו זולתו הוא אצלי וכו’ בלתי זוכר ה’ באמת ולא חושב בו וכו’, ואמנם ראוי להתחיל בזה המין מן העבודה [שזכר למעלה שישים האדם מחשבתו בה’ לבדו] אחר הציור השכלי וכו’, עיין שם באורך: