אנכי ה’ אלהיך

ספר המצות להרמב”ם – מצות עשה – מצוה א

מצוה א – היא הצווי אשר צונו להאמין האלהות והוא שנאמין שיש שם עלה וסבה הוא פועל לכל הנמצאות והוא אמרו אנכי ה’ אלהיך ובסוף גמרא מכות אמרו תרי”ג מצות נאמרו לו למשה בסיני מאי קראה תורה צוה לנו משה כלומר מנין תור”ה והקשו על זה ואמרו תורה בגימטריא הכי הוו תרי”א הוי והיתה התשובה אנכי ולא יהיה מפי הגבורה שמעום הנה כבר התבאר לך שאנכי ה’ מכלל תרי”ג מצות והוא צווי באמונה כמו שבארנו

ספר החינוך – מצוה כה

להאמין שיש לעולם אלוה אחד שהמציא כל הנמצא, ומכחו וחפצו היה כל מה שהוא, ושהיה ושיהיה לעדי עד, וכי הוא הוציאנו מארץ מצרים ונתן לנו התורה, שנאמר בתחילת נתינת התורה, אנכי ה’ אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים וגו’ [שמות כ’, ב’], ופירושו כאלו אמר, תדעו ותאמינו שיש לעולם אלוה, כי מלת אנכי תורה על המציאות. ואשר אמר אשר הוצאתיך וגו’, לומר שלא יפתה לבבכם לקחת ענין צאתכם מעבדות מצרים ומכות המצרים דרך מקרה, אלא דעו שאנכי הוא שהוצאתי אתכם בחפץ ובהשגחה, כמו שהבטיח לאבותינו אברהם יצחק ויעקב:

שורש מצוה זו אין צריך ביאור, ידוע הדבר ונגלה לכל כי האמונה הזאת יסוד הדת, ואשר לא יאמין בזה כופר בעיקר, ואין לו חלק וזכות עם ישראל:

וענין ההאמנה הוא, שיקבע בנפשו שהאמת כן, ושאי אפשר חילוף זה בשום פנים. ואם יושאל עליו ישיב לכל שואל שזה יאמין לבו, ולא יודה בחילוף זה אפילו יאמרו להרגו, שכל זה מחזיק וקובע האמנת הלב כשמוציא הדבר מן הכח אל הפועל, רצוני לומר כשמקיים בדברי פיו מה שלבו גומר. ואם יזכה לעלות במעלות החכמה, ולבבו יבין ובעיניו יראה במופת נחתך שהאמונה הזאת שהאמין אמת וברור אי אפשר להיות דבר בלתי זה, אז יקיים מצות עשה זו מצוה מן המובחר:

דיני מצוה זו, כגון מה שמחויב עלינו להאמין עליו שכל היכולת וכל הגדולה והגבורה והתפארת וכל ההוד וכל הברכה וכל הקיום בו, ושאין בנו כח ושכל להשיג ולהגיד גדלו וטובו, כי לרוב מעלתו והודו לא יושג רק לעצמו, ולשלול ממנו בכל כחנו כל חסרון וכל מה שהוא הפך כל שלמות וכל מעלה, והענינים היוצאים מזה כגון לדעת שהוא נמצא, שלם, בלתי גוף ולא כח בגוף, כי הגופים ישיגום החסרונות, והוא ברוך הוא לא ישיגהו מין ממיני החסרון כמו שאמרנו, ושאר דברים רבים הנאמרים בענין זה, כלם מבוארים בספרי יודעי חכמת האלהות, אשרי הזוכים אליה, כי אז יקיימו מצוה זו על בוריה

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ונקבות. ועובר עליה אין לו חלק וזכות עם ישראל כמו שאמרנו :וזאת מן המצוות שאין להם זמן ידוע, שכל ימי האדם חייב להיות במחשבה זו

לא יהיה לך אלהים אחרים

ספר המצות להרמב”ם – מצות לא תעשה – מצוה א

מצוה א – היא שהזהירנו מהאמין האלהות זולתו והוא אמרו ית’ לא יהיה לך אלהים אחרים על פני וכבר התבאר בסוף מכות שלאו זה הוא מכלל תרי”ג מצות שנאמרו לו למשה בסיני וכו’ כמו שבארנו במצוה ראשונה ממצות עשה:

ספר החינוך – מצוה כו

שלא נאמין אלוהות בלתי השם לבדו: שלא נאמין אלהים זולתי השם יתברך לבדו, שנאמר [שמות כ’, ג’] לא יהיה לך אלהים אהרים על פני, ופירושו לא תאמין אלוה אחר זולתי. וכתב הרמב”ן ז”ל [בפירוש התורה כאן, ובהשגותיו לסה”מ ל”ת ה’], לא תמצא לעולם שיאמר הכתוב אלהים אחרים רק על האמנת הלב, אבל על העשיה לא יאמר לעולם לא תעשה אלהים אחרים, כי לא תפול בלשון עשיה אחרים. ויפה דקדק זכרונו לברכה, דברי פי חכם חן:

וזאת המצוה היא העיקר הגדול שבתורה שהכל תלוי עליו, כמו שאמרו זכרונם לברכה [ספרי ראה י”א, כ”ח] כל המודה בעבודה זרה כאילו כופר בכל התורה כולה. ואחד המקבל באלוה לשום דבר זולתי השם יתברך לבדו, או העובד אותו דבר כדרך עבודתו, כלומר כדרך שעובדין אותו המאמינים בו, או אפילו שלא כדרך עבודתו אם יעבדנו בארבע עבודות ידועות, שהן זיבוח וקיטור וניסוך והשתחואה, עבר על לא יהיה לך. וניסוך וזורק דבר אחד הוא, ומתהייבין בזריקה כמו בניסוך:

שורש מצוה זו נגלה וידוע:

פרטיה, כגון מה שאמרו שאם קבל באלוה אחד מכל הנבראים, ואפילו מודה שהקדוש ברוך הוא שולט עליו ועל אלוהו, עבר על לא יהיה. ומה הדבר שנקרא דרך עבודתו ושלא כדרך עבודתו ואם עבדהו דרך ביזוי ועבודתו בכך, מה דינו. וארבע עבודות האסורות בכל האלוהות עד היכן מתפשט איסורן, כענין מה שאמרו זכרונם לברכה [עבודה זרה דף נ”א ע”א] דשיבר מקל לפניה בכלל זיבוח הוא, וכן מה שאסרו זכרונם לברכה [שבת דף קמ”ט ע”א] לקרות בספרי עובדי עבודה זרה המחוברים בעניני עבודותיה או בדברים אחרים שלה כל שגורמין להאמין בה בשום צד. ואיסור הרהור הלב אחריה. ודין ישראל שעבדה אפילו פעם אחת, מה דינו. ואם קיבלו באלוה וחזר תוך כדי דיבור חייב, שלא נאמר בזה תוך בדי דיבור כדיבור, והוא הדין בענין קידושין. והעובדה מאהבה שחיבב אותה צורה לרוב יפיה או מיראה שלא תריע לו, ולא שיקבלה באלוה. וכן העושה לה כבודות כגון חיבוק נישוק סך מלביש מנעיל, מה הוא דין איסורו. ודיני ביטולי עבודה זרה כיצד, והחילוק שבין עבודה זרה דישראל לעבודה זרה דגוי בענין ביטולה. ואיסורי הנאה של עבודה זרה עד היכן, והחילוק שבין תלוש הנעבד למחובר מעיקרו. ומאימתי היא נעשית עבודה זרה. ודין משמשי עבודה זרה, ואם ביטל היא מה יהא במשמשיה. ותקרובת שלה מה דינו. ועבודה זרה שהניחוה עובדיה, וההרחקה מעובדיה ביום עבודתה וסמוך לו. והדברים האסורים לנו למכור להם לעולם מפני חשש קלונה. והרחקת עיר שיש עבודה זרה בתוכה, ויתר רוב פרטיה, מבוארים במסכתא הבנויה על זה, והיא עבודה זרה:

ונוהגת בזכרים ונקבות, בכל מקום ובכל זמן:

והעובר עליה ועבד עבודה זרה כדרך עבודתה, או שלא כדרך עבודתה בארבע עבודות שכתבנו, בעדים והתראה נסקל, ובשגגה, חייב להביא חטאת קבועה:

וזאת המצוה היא מכלל השבע מצוות שנצטוו כל בני העולם בכללן. אבל מכל מקום חילוקין יש בפרטים בין ישראל לשאר האומות, והכל מבואר שם בעבודה זרה. ומן החילוקין שבין ישראל לשאר האומות בענין המצוות המוטלות על הכל הוא, שישראל לא יתחייב לעולם בלא עדים והתראה, ושאר האומות אין צריכין התראה, לפי שאין חילוק בהן בין שוגג למזיד. וכן יתחייבו גם כן בהודאת פיהם, מה שאין כן בישראל

ה’ אחד

רמב”ם ספר המצות – מצות עשה – מצוה ב

מצוה ב – היא הצווי שצונו באמונת היחוד והוא שנאמין כי פועל המציאות וסבתו הראשונה אחד והוא אמרו יתעלה שמע ישראל ה’ אלהינו ה’ אחד וברוב המדרשות תמצאם יאמרו על מנת ליחד את שמי על מנת ליחדני ורבים כאלה רוצים בזה המאמר שהוא אמנם הוציאנו מן העבדות ועשה עמנו מה שעשה מן החסד והטוב על מנת שנאמין היחוד כי אנחנו חייבים בזה והרבה מה שיאמרו מצות יחוד ויקראו גם כן זאת המצוה מלכות שמים כי הם יאמרו כדי לקבל עליו עול מלכות שמים ר”ל להודות ביחוד ולהאמינו

ספר החינוך מצוה תיז (מצות אחדות השם)

שנצטוינו להאמין כי השם יתברך הוא הפועל כל המציאות אדון הכל אחד בלי שום שיתוף, שנאמר [דברים ו’, ד’], שמע ישראל ה’ אלהינו ה’ אחד, וזו מצות עשה היא, אינה הגדה, אבל פירוש שמע כלומר קבל ממני דבר זה ודעהו והאמן בו כי ה’ שהוא אלהינו אחד הוא. והראיה שזו היא מצות עשה, אמרם זכרונם לברכה תמיד במדרשים על מנת ליחד שמו, כדי לקבל עליו מלכות שמים, כלומר ההודאה ביחוד והאמונה.

שורש מצוה זו ידוע, כי זה עיקר אמונת כל בני העולם, והוא העמוד החזק שלב כל בן דעת סמוך עליו.

מדיני המצוה, מה שאמרו זכרונם לברכה שחייב כל אחד מישראל ליהרג על מצות יחוד, לפי שכל שאינו מודה ביחודו ברוך הוא כאילו כופר בעיקר, שאין שלמות הממשלה וההוד אלא עם האחדות הגמור, ולב כל חכם לב יבחן זה, ואם כן הרי מצוה זו מכלל איסור עבודה זרה שאנחנו מצווין ליהרג עליו בכל מקום ובכל שעה. ויתר פרטיה מפוזרין במדרשות ובמקומות בתלמוד, ושם מעשים הרבה מכמה בני ישראל גדולים וקטנים שנהרגו על קדושת יחודו ברוך הוא, זכר כולם לברכה.

ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ונקבות.

ועובר על זה ואינו מאמין ביחודו ברוך הוא ביטל עשה זה, וגם כל שאר מצוות התורה, כי כולם תלויות באמונת אלהותו ויחודו. ונקרא כופר בעיקר ואינו מכלל בני ישראל, אלא מכלל המינין, והבדילו ה’ לרעה, והמאמין בה’ ובוטח בו ישוגב.

וזאת אחת מן המצוות שאמרנו בתחלת הספר שהאדם חייב בהן בהתמדה, כלומר שלא יפסק חיובן מעליו לעולם, ואפילו רגע קטן.

אהבת השם

רמב”ם ספר המצוות מצוות עשה ג

מצוה ג – היא שצונו לאהבו יתעלה וזה שנתבונן ונשכיל מצותיו ופעולותיו עד שנשיגהו ונתענג בהשגתו תכלית התענוג וזאת היא האהבה המחוייבת ולשון ספרי לפי שנאמר ואהבת את ה’ אלהיך איני יודע כיצד אוהב את המקום תלמוד לומר והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם כבר בארו לך כי בהשתכלות תתאמת לך ההשגה ויגיע התענוג ותבא האהבה בהכרח וכבר אמרו שמצוה זו כוללת גם כן שנדרש ונקרא האנשים כלם לעבודתו ית’ ולהאמין בו וזה כשתאהב אדם תשים לבך עליו ותשבחהו ותבקש האנשים לאהב אותו וזה על צד המשל כן כשתאהב האל באמת כמה שהגיעה לך מהשגת אמיתתו הנה אתה בלי ספק תדרש ותקרא הכופרים והסכלים לידיעת האמת אשר ידעת אותה ולשון ספרי ואהבת את ה’ אהבהו על הבריות כאברהם אביך שנאמר ואת הנפש אשר עשו בחרן ר”ל כמו שאברהם בעבור שהיה אוהב השם כמו שהעיד הכתוב אברהם אוהבי שהיה גם כן לגודל השגתו דרש האנשים אל האמונה מחוזק אהבתו כן אתה אהוב אותו עד שתדרש האנשים אליו:

ספר החינוך מצווה תיח

מצות אהבת השם: שנצטוינו לאהוב את המקום ברוך הוא, שנאמר [דברים ו’, ה’] ואהבת את ה’ אלהיך. וענין המצוה שנחשוב ונתבונן בפקודיו ופעולותיו עד שנשיגהו כפי יכלתנו, ונתענג בהשגתו בתכלית העונג, וזאת היא האהבה המחוייבת. ולשון ספרי [כאן], לפי שנאמר ואהבת איני יודע כיצד אוהב אדם המקום, תלמוד לומר והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך, שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם. כלומר, שעם התבוננות בתורה תתישב האהבה בלב בהכרח. ואמרו זכרונם לברכה [שם] שזאת האהבה תחייב האדם לעורר בני אדם באהבתו לעבדו, כמו שמצינו באברהם:

שורש מצוה זו ידוע, שלא יקיים האדם מצוות השם ברוך הוא יפה רק באהבתו אותו:

דיני המצוה, שראוי לו לאדם שישים כל מחשבתו וכל מגמתו אהר אהבת השם, ויעריך בלבו תמיד כי כל מה שהוא בעולם מעושר ובנים וכבוד, הכל כאין וכאפס ותוהו כנגד אהבתו ברוך הוא, וייגע תמיד כל היום בבקשת החכמה למען ישיג ידיעה בו, סוף דבר יעשה כל יכלתו להרגיל מחשבות לבו כל היום באמונתו ויחודו עד שלא יהי רגע אחד ביום ובלילה בהקיצו שלא יהא זוכר אהבת אדוניו בכל לבו. והענין על דרך משל שיהא נזכר באהבת השם תמיד כזכרון ההושק תכלית החשק בחשוקתו היום שישיג להביאה אל ביתו. ויתר פרטיה מבוארים במקומות בתלמוד בפיזור ובמדרשים:

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ונקבות:

ועובר על זה וקובע מחשבותיו בענינים הגשמיים ובהבלי העולם שלא לשם שמים רק להתענג בהם לבד, או להשיג כבוד העולם הזה הכואב להגדיל שמו, לא לכוונה להטיב לטובים ולחזק ידי ישרים, ביטל עשה זה ועונשו גדול. וזאת מן המצות התמידיות על האדם ומוטלות עליו לעולם:

יראת השם

ספר המצוות לרמב”ם מצות עשה ד

והמצוה הרביעית היא שצונו להאמין יראתו יתעלה ולהפחד ממנו ולא נהיה ככופרים ההולכים בקרי אבל נירא ביאת ענשו בכל עת והוא אמרו יתעלה (ואתחנן ו) את י”י אלהיך תירא. ובגמר סנהדרין (נו א) אמרו על דרך הויכוח באמרו ית’ (ס”פ בהר) ונוקב שם י”י מות יומת ואימא פירושי דכתיב אשר נקבו בשמות ואזהרתיה מן את י”י אלהיך תירא. רוצה לומר אולי אמרו נוקב שם י”י הוא שיזכור השם לבד מבלתי שיברך ואם תאמר אי זה עון בזה נאמר שהוא עזב היראה כי מיראת השם שלא יזכר שמו לבטלה. והיתה תשובת השאלה הזאת ודחיית המאמר הזה כשאמרו חדא דבעינא שם בשם וליכא, כלומר שיברך את השם בשם כמו שאמרו יכה יוסי את יוסי, ועוד אזהרת עשה היא וכל אזהרת עשה לא שמה אזהרה. כלומר זה אשר אמרת אזהרתיה מן את י”י אלהיך תירא אינו אמת כי זה צווי והיא מצות עשה ואין מזהירין בעשה. הנה כבר התבאר שאמרו את י”י אלהיך תירא מצות עשה

ספר החינוך מצוה תלב (מצות יראת השם)

להיות יראת ה’ על פנינו תמיד לבלתי נחטא, כלומר שנירא ביאת ענשו ולא יהיה לבבנו בלי מגור אליו כל היום, ועל זה נאמר [דברים י’, כ’], את ה’ אלהיך תירא. והראיה שזהו מצות עשה אחת מחשבון תרי”ג מצוות שנצטוינו, מה שאמרו בסנהדרין [נ”ו ע”א] על דרך הויכוח בפירוש ונוקב שם ה’ וגו’ [ויקרא כ”ד, ט”ז], ואימא פרושי דכתיב אשר נקבו בשמות ואזהרתיה מן את ה’ אלהיך תירא. ירצה לומר על דרך הויכוח, כי אולי נפרש ונוקב בהזכרת השם לבד מבלי שיברך, והעון שיהיה בזה לפי שהפסידו היראה, כי מיראת השם שלא יזכר שמו לבטלה, והשיבו שם דליכא למימר הכי, דשתי תשובות בדבר חדא דבעינא שם בשם וליכא, כלומר שיברך השם בשם כגון יכה יוסי את יוסי, ועוד אזהרת עשה הוא, וכל אזהרת עשה לאו שמה אזהרה, כלומר, דקרא דאת ה’ אלהיך תירא מצות עשה היא.

שורש המצוה ביראת ה’ נגלה לכל רואי השמש, כי השמירה הגדולה מן החטא הוא יראת ענשו.

ודיני המצוה כלולים בפשט הכתוב.

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן, ובכל מין האדם. וזאת אחת מן המצות התמידיות על האדם שלא יפסק חיובן מעל האדם לעולם אפילו רגע אחד, ומי שבא דבר עברה לידו חייב להעיר רוחו ולתת אל לבו באותו הפרק שהשם ברוך הוא משגיח בכל מעשה בני אדם וישיב להם נקם כפי רוע המעשה.

ועובר על זה ולא שת לבו בכך באותן שעות, ביטל עשה זה, שזו היא שעת קיום עשה זה בכיוון. ואולם כל ימי האדם וכל עתותיו בכלל המצוה לעמוד זריז ונזכר עליה.

לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם

ספר המצות להרמב”ם – מצות לא תעשה – מצוה מז

מצוה מז – שהזהירנו שלא לתור אחר לבבנו עד שנאמין דעות שהם הפך הדעות שחייבתנו התורה אבל נקצר מחשבתנו ונשים לה גבול תעמוד אצלו והוא מצות התורה ואזהרותיה והוא אמרו ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם וחשון ספרי ולא תתורו אחרי לבבכם זה מינות כענין שנאמר ומוצא אני מר ממות את האשה וגו’ ואחרי עיניכם זה זנות שנאמר ויאמר שמשון לאביו אותה קח לי כי היא ישרה בעיני רוצה באמרו זו זנות המשך אחר ההנאות והתאוות הגשמיות והתעסק המחשבה בהן תמיד:

ספר החינוך מצוה שפז

שלא לתור אחר מחשבת הלב וראיית העינים: שלא נתור אחר מחשבת הלב וראית העינים, שנאמר [במדבר ט”ו, ל”ט], ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זנים אחריהם:

ענין לאו זה שנמנענו שלא ניחד מחשבותינו לחשוב בדעות שהם היפך הדעת שהתורה בנויה עליו לפי שאפשר לבוא מתוך כך למינות, אלא אם יעלה על לבו רוח לחשוב באותן דעות הרעים יקצר מחשבתו בהם וישנה לחשוב בדרכי התורה האמתיים והטובים. וכמו כן שלא ירדוף האדם אחר מראה עיניו, ובכלל זה שלא לרדוף אחר תאוות העולם הזה כי אחריתם רעה וכדי בזיון וקצף, וזה שאמרו זכרונם לברכה [ספרי כאן], ולא תתורו אחרי לבבכם, זו מינות, ואחרי עיניכם, זו זנות, שנאמר [שופטים י”ד, ג’], ויאמר שמשון אל אביו אותה קח לי כי היא ישרה בעיני:

שורש מצוה זו נגלה, כי בזה ישמר האדם מחטוא לה’ כל ימיו. והמצוה הזאת באמת יסוד גדול בדת, כי המחשבות הרעות אבות הטומאות, והמעשים ילדיהן, ואם ימות האדם טרם יוליד אין זכר לבנים, נמצאת זאת המניעה שורש שכל הטובות יוצאות ממנה. ודע בני ותהא מרגלא בפומך מה שאמרו זכרונם לברכה [אבות פ”ד מ”ה], עברה גוררת עברה ומצוה גוררת מצוה, שאם תשית דעתך למלאות תאותך הרעה פעם אחת תמשך אחריה כמה פעמים, ואם תזכה להיות גבור בארץ לכבוש יצרך ולעצום עיניך מראות ברע פעם אחת יקל בעיניך לעשות כן כמה פעמים. כי התאוה תמשוך הבשר כמשוך היין אל שותיו, כי הסובאים לא תשבע נפשם לעולם ביין אבל יתאוו אליו תאוה גדולה, ולפי הרגילם נפשם בו תחזק עליהם תאותם, ולו ישתו שם כוס מים יפוג יקוד אש תאות היין ויערב להם. כן הדבר הזה, כל איש בהרגילו בתאוות ובהתמידו בהן יחזק עליו יצרו הרע יום יום, ובהמנעו מהם ישמח בחלקו תמיד כל היום, ויראה כי האלהים עשה את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים ללא תועלת של בלום:

דיני המצוה זו קצרים, הרי ביארנו בזה רוב עיקרן:

ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ונקבות:

ועובר על זה ויחד מחשבתו בענינים אלו שזכרנו שמביאין האדם לצאת מדרך דעת תורתנו השלמה והנקיה ולהכנס בדעת המהבילים הכופרים, רע ומר. וכן מי שהוא תר אחר עיניו, בלומר שהוא רודף אחר תאוות העולם כגון שהוא משים לבו תמיד להרבות תענוגים גדולים לנפשו מבלי שיכוין בהן כלל לכוונה טובה, כלומר שלא יעשה כדי שיעמוד בריא ויוכל להשתדל בעבודת בוראו, רק להשלים נפשו בתענוגים, כל מי שהוא הולך בדרך זה עובר על לאו זה תמיד בכל עת עסקו במה שאמרנו:

ואין לוקין על לאו זה, לפי שאין זה דבר מסוים שנוכל להתרות בו העובר עליו, כי מהיות האדם בנוי בענין שאי אפשר לו שלא יראה בעיניו לפעמים יותר ממה שראוי, וכמו כן אי אפשר לו שלא תתפשט המחשבה לפעמים יותר מן הראוי, על כן אי אפשר להגביל האדם בזה בגבול ידוע. גם כי פעמים אפשר לעבור על לאו זה מבלי שום מעשה, וכבר כתבתי למעלה שכל לאו שאפשר לעבור עליו מבלי מעשה אף על פי שעשה בו מעשה אין לוקין עליו לפי הדומה: